פסק-דין בתיק רע"א 7411/12

השופט א' שהם:

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטות א' קובו - סג"נ; מ' רובינשטיין - סג"נ; ע' צ'רניאק) בע"א 46274-10-10, מיום 28.8.2012, אשר קיבל את ערעורם של המשיבים 5-1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ע' ברקוביץ'), בת"א 52624/06, מיום 12.8.2010. עניינה של הבקשה היא שאלת זכאותו של המבקש להחזיק בנכס המצוי בקומת קרקע בבניין ברח' שערי תשובה 9 בתל אביב, הידוע כחלקה 56 בגוש 7061 (להלן: המושכר), כדייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן: החוק).

הרקע העובדתי

2.        המבקש והמשיבים 8-6 הינם ילדיו של המנוח יוסף הוניג ז"ל (להלן: המנוח) והמנוחה הניה הוניג ז"ל (להלן: המנוחה), המחזיקים במושכר, כאשר המשיבים 5-1 הינם הבעלים הרשומים של המושכר. בשנות החמישים של המאה הקודמת הקימו המנוח ושותפו, משה פישל (להלן: פישל) שותפות בלתי רשומה בשם "מסגריית מ.א.י" (להלן: השותפות). ביום 27.6.1961, נחתם הסכם שכירות מוגנת בין יעקב בחבוט ובת שבע אבוטבול (להלן: הבעלים המקוריים) לבין השותפות, באמצעות המנוח ופישל בדבר השימוש במושכר (להלן: הסכם השכירות המקורי). בהמשך, ביום 8.1.1967, נחתם בין הבעלים המקוריים ואסתר בחבוט ז"ל, אמם המנוחה של המשיבים 5-1, לבין השותפות, הסכם שכירות נוסף (להלן: הסכם השכירות החדש), המפרט את תנאי השכירות. המנוח ופישל ניהלו במושכר את עסקם באמצעות השותפות, ובהמשך על ידי שתי חברות שבבעלותם: "מסגריית מ.א.י חברה בע"מ" (להלן: חברת מ.א.י), אשר הוקמה בשנת 1970, ו"מאיבו כלי בית ומתנות בע"מ" (להלן: חברת מאיבו), אשר נוסדה בשנת 1972.

           בשנת 1981, פרש פישל מהשותפות ומהחברות, אך המנוח המשיך להחזיק במושכר עד לפטירתו ביום 2.10.1996. עוד קודם לכן, בשנת 1989, הגישה המשכירה, אסתר בחבוט המנוחה, תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 37809/89) לסילוק ידם של המנוח, פישל, השותפות והחברות (להלן: התביעה הראשונה), בטענה כי הזכויות במושכר הועברו שלא כדין מהשותפות לחברת מ.א.י, ובהמשך לחברת מאיבו. תביעה זו נדחתה ביום 10.11.1994, ונקבע כי זכות הדיירות המוגנת במושכר לא הועברה לאותן חברות אלא אך זכות השימוש במושכר, וזאת בהסכמת בעלי המושכר עצמם. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 123/94), אך טרם שזה הוכרע, התגבש בין הצדדים הסכם פשרה, אשר קבע כי הדייר המוגן במושכר הוא המנוח, וזה רשאי לנהל בו את עסקיו, באמצעות חברת מאיבו בלבד. ביום 11.7.1996, קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

3.        לאחר פטירת המנוח, נכנסה המנוחה בנעליו והחזיקה במושכר עד לפטירתה, ביום 20.11.2005. לאחר מועד זה, המשיכו המבקש והמשיבים 8-6 להפעיל את העסק במושכר באמצעות חברת מאיבו, אשר ביום 22.10.2010 הוצא צו לפירוקה (פר"ק (מחוזי תל אביב) 22829-07-10).

4.        המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים) הגישו לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידם של המבקש והמשיבים 8-6 (להלן: ילדי המנוח) מהמושכר.

הרקע הנורמטיבי

5.        טרם שאדרש להחלטות הערכאות הקודמות בעניינם של ילדי המנוח, ולצורך בחינת הרקע הנורמטיבי בענייננו, ראוי להביא את לשון סעיפים 23- 27 לחוק:

23.  (א)     דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

       (ב)        באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו.

24.  דייר של בית עסק שנפרד או שנתגרש מבן-זוגו או שבוטלו נישואיהם לאחר שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים והיו מתגוררים יחד תקופה זו, יהיה לדייר בן-זוגו הבא להחזיק בבית העסק בתוקף הסכם בכתב שנעשה בין בני-הזוג לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף פסק דין שעל פיו נפרדו או נתגרשו או בוטלו נישואיהם.

25.  (א)     דייר של בית עסק שחדל להחזיק בו בגלל שזנח בן-זוגו, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בבית העסק והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

       (ב)     דייר של בית עסק שחדל להחזיק בו בגלל שזנח ילדיו או הוריו, ולא היה בן-זוגו לדייר, יהיו ילדיו לדיירים; ובאין ילדים יהיו לדיירים הוריו שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות שנה אחת סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בבית העסק.

26.  לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו.

27.  היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם -

(1)   מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר;

(2)   מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים,  ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם;

(3)   רשאי בית המשפט להורות, אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן, שילדי דייר שהם למטה מגיל 18 והיו תלויים בו בשעה שנפטר או שחדל להחזיק במושכר, יחזיקו במושכר לתקופה ובתנאים שיקבע בית המשפט (ההדגשות שלי - א.ש.).